נתניהו וברק יורדים מהעץ

המתיחות בין ירושלים לוושינגטון שהובילה ל"קווים האדומים" בסוגיית הגרעין האיראני; ההתנהלות מאחורי הקלעים בדיוני הקבינט בסוגייה האיראנית; האם רוסיה החלה להתנער משלטון אסד; וגאווה לאומית על מדשאות בית הנשיא בטקס פרס ביטחון ישראל. השבוע בביטחון, טור שבועי של עמיר רפפורט, חמישי ב-14:00

ככל שמתקרב המועד, הולך ומתברר כי אלה הן הבחירות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל, ומדובר בכלל במערכת בחירות שמתנהלת הרחק מעבר לים, בארצות הברית, כמובן.

זה היה אמור להיות אחרת: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוציא מנשיא ארה"ב, ברק אובמה, הצהרה חשובה במאי 2010, לפיה "לישראל יש זכות להגן על עצמה בכוחות עצמה", אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. בפועל, לארצות הברית לא מתאים שישראל תתקוף עכשיו בפעולה עצמאית באיראן, נקודה.

ואיך הגענו למצב שבו נתניהו דיבר השבוע על "קווים אדומים", שיאפשרו לישראל להימנע מתקיפה באיראן בחודשים הקרובים (ובפועל סידר לו ולאוהד ברק סולם לא אלגנטי לרדת מהעץ הגבוה שטיפסו עליו)? בשביל להבין את זה צריך לחזור לתחילת הקיץ.

ובכן, המתיחות שעליה דיברו בארץ, לקראת תקיפה אפשרית באיראן, הייתה אותנטית. סבב מינויים שתוכנן במטה הכללי עוכב, למרות שהקיץ הוא עונת חילופי התפקידים כך למשל האלוף יעקב אייש נשאר בתפקיד ראש אגף המבצעים ולא הוחלף על ידי האלוף יואב הר אבן, שיועד להחליף אותו. (אייש גם לא יצא לתפקידו הבא כנספח צה"ל בוושינטון). לאורך כל השבועות האחרונים נתניהו ואהוד ברק ליבו את האש התקשורתית בנושא התקיפה באיראן.

היו לכך מטרה לא לגיטימית (כפי הנראה, נתניהו מאמין שסדר יום ביטחוני ולא כלכלי עדיף לו לקראת שנת בחירות) ולגיטימיות (הפעלת לחץ על ארצות הברית והמערב, שיפעלו ביתר נחישות נגד תכנית הגרעין האיראנית, ועל איראן עצמה - לעצור את המירוץ לפצצה). האם נתניהו וברק באמת שקלו ברצינות התקפה בסתיו הקרוב? יוכל להיות שהם בעצמם לא ידעו, אבל בכל מקרה, כמו מהלכים מתוחכמים רבים של אהוד ברק בעבר, גם המהלך הזה השתבש.

כדור השלג שהביא לקרע חמור ביחסים בין ישראל לארצות הברית שהחל להתגלגל בעקבות תדריך רקע תקיף שנתן אהוד ברק לנחום ברנע ושמעון שיפר מידיעות אחרונות, ולמספר עיתונאים נוספים. האמריקאים לא אהבו, בלשון המעטה, את הקולות שיצאו מירושלים (שגרירות ארצות הברית עצמה רקחה בצלחת לאורך כל הקיץ האחרון - ותידרכה עיתונאים ישראליים כדי להעביר באמצעותם את המסר שיש לישראל על מי לסמוך, ושאין סיבה לתקוף).

כך או כך, כשארצות הברית כעוסת, האדמה רועדת. רמטכ"ל ארה"ב, שר ההגנה וגם אנשי השגרירות העבירו מסרים תקיפים לישראל – כנגד התקיפה. יחסי ישראל – ארה"ב האסטרטגיים נראו כחוטפים מכה קשה. כך קרה שבמקום להלחיץ את ארה"ב, הלחץ ניכר בראש ובראשונה בלשכת ראש הממשלה בירושלים.

קווים אדומים?

מה משמעותם של הקווים האדומים שעליהם דיבר נתניהו השבוע? האמת, אין שום קו כזה, לא על ציר הזמן, ולא בנקודה גיאוגרפית כלשהי. כדי להשאיר את הנושא עמום ככל האפשר דיברו אנשיו בירושלים השבוע על כך שאם ברק אובמה יתחייב בקולו על כך שארה"ב לא תאפשר לאיראן להפוך לגרעינית, ואם הסנקציות הכלכליות יוחמרו (פתאום נזכרו בירושלים שהסנקציות האלה מפעילות לחץ כזה או אחר על שלטון האייתולות) ובעיקר אם איום התקיפה האמריקאי יהפוך למוחשי בעיניים איראניות - אז ישראל לא תהיה חייבת לתקוף בחודשים הקרובים.

בירושלים נזכרו גם בשנת 2003, אז, על רקע הפלישה של ארה"ב לעיראק והחשש האמיתי שלהם שהם יהיו הבאים בתור לטיפול אמריקאי ב"ציר הרשע", הוקפאה תכנית הגרעין האיראנית למשך שנתיים שלמות. דברי הגורמים הישראליים יצרו ציפייה בעיקר לקראת הנאום של ברק אובמה בפני ועידת המפלגה הדמוקרטית, השבוע.

בפועל, אין מה לבנות על קווים אדומים אמיתיים. ארה"ב שקועה בבחירות עד צוואר, ורק רוצה לנער את המטרד הישראלי עד אחרי חודש נובמבר. איך שלא מסתכלים על זה, ישראל פשוט מתקפלת, אלא אם כן הכל "הפוך על הפוך" (גם זו אופציה).

קבינט

גם את הדיווחים על הנחישות של נתניהו לחקור את ההדלפה מישיבת הקבינט שדנה ביום שלישי האחרון בנושא האיראני, צריך לקרוא בזהירות. ככלל, כל מילה בסוגייה האיראנית חשודה בדיס-אינפורמציה, אז כדאי להתמקד במה שבטוח: הממשלה הישראלית עוד לא דנה מעולם באפשרות של תקיפה באיראן. לא הוצגו לה האופציות האפשריות לפעולה ומשמעויותיהן השונות. גופי המודיעין מתייחסים אל הפורום הזה כאל פחות מסווג מאשר פגישת רקע לא לפרסום עם נציגים של כלי התקשורת.

אגב, אם מדברים על גופי המודיעין - הדיווחים על מחלוקות בסוגייה האיראנית הם נכונים. הבדלי הגישות הם "טבעיים". את התמונה הכוללת רואים כולם באופן די דומה. מחלוקות, גם על רקע אישי, בין אנשי הדרג הצבאי לאנשי הדרג המדיני היו תמיד ויימשכו כנראה גם להבא. בפורום הקבינט (כ-19 שרים) מובטח לנתניהו רוב לכל החלטה שיימצא לנכון, בתנאי שצה"ל יתמוך בה.

עוד עובדה: בקבינט המדיני ביטחוני דווקא נערכו עד כה עשרות דיונים סגורים בסוגייה האיראנית (לא כולל "הדיון" שבו ייבחנו אופציות הפעולה). מהפורום הזה, שמונה כשמונה שרים, אין דליפות בדרך כלל. בפורום זה, נכון להיום, יש תיקו בסוגיית התקיפה האפשרית: מחנה התומכים, בהובלת ברק ונתניהו, מונה ארבעה. המתנגדים, בהובלת בני בגין, דן מרידור ומשה יעלון - הם ארבעה גם כן.

רוסיה מתנערת

לעיתים קורה שידיעות בעלות משמעות היסטורית וביטחונית מרחיקת לכת נעלמות מתשומת הלב המרכזית של התקשורת, ולא נכנסות לתודעה. יכול להיות שבדיעבד יתברר כי גם הקריאה של רוסיה השבוע לאזרחיה, לעזוב את סוריה - תתברר כבעלת משמעות כזאת.

הסיבה לכך שגורמים במערכת הביטחון מייחסים חשיבות רבה לקריאה הזאת היא העובדה שכבר חודשים מצפים בישראל ובמערב לראות מתי רוסיה תתנער מבן טיפוחיה בשאר אל אסד. כל יום שבו סוריה ממשיכה לתמוך במשטר הטובח באזרחיו גורם לרוסיה נזק אסטרטגי ביחסיה עם שאר העולם הערבי ועם המשטר העתידי שיכונן בסוריה. הרוסים מודעים לכך. 

מצד שני, חשוב להם להראות לכל העולם שהם אינם נוטשים את בני בריתם (כמו ההתנערות המהירה של ארה"ב ממשטרו של חוסני מובארק במצרים, למשל). גורמי מודיעין בישראל ציפו לראות בראש ובראשונה מתי רוסיה תתחיל לפנות את יועציה הצבאיים מסוריה ומתי תפנה את כוחותיה מנמל טרטוס (הנמל היחיד שבו יש להם מזח ידידותי בים התיכון), זה עשוי להיות סימן מובהק לכך נסתם הגולל על שלטון בשאר אסד. צעדים מובהקים אלה עדיין לא קרו, אבל הקריאה לאזרחים לעזוב את סוריה יכולה להתברר בקרוב כסימן מובהק לקראת ההתנערות של רוסיה מסוריה.

על רקע זה, הדיווחים על כך שבשאר אסד מארגן לעצמו בימים אלה מקלט ברוסיה, לקראתה יום שבו יוותר על השלטון, נשמעים במידה רבה אותנטיים. התסריט שאסד יעזוב לרוסיה בהחלט הגיוני.

סלע קיומנו

ועכשיו, בלי שום טיפה של ציניות: יש טקסים ממלכתיים שגורמים לא מעט התרגשות, כזה הוא בעיניי הטקס שנערך בכל שנה בחודש ספטמבר על מדשאות בית הנשיא בירושלים, שם מוענקים פרסי ביטחון ישראל. כך, ביום שני, כאשר עשרות זוכי הפרס עלו בסך על בימת הכבוד לקבל את הפרס,

התרגשתי בשבילם, וחלפה בראשי המחשבה: איזה מזל יש לנו שבזמן שעשרות אלפי אנשים משקיעים את מרצם בהשמצות, שנאת חינם וויכוחי סרק סביב השאלה האם תקציב הביטחון הוא בזבוז כסף או לא, יש כמה אלפי אנשי בודדים, שמהווים את הבסיס הטכנולוגי לעוצמה הצבאית של ישראל. סלע קיומנו.

התפוצצות האיי-קיו על הבמה בבית הנשיא הייתה ביום חמישי עצומה. הזוכים קיבלו את הפרס מידי הנשיא, שר הביטחון והרמטכ"ל, על רקע תמונתו של אליהו גולומב ז"ל, בונה הכוח הראשון של צה"ל בתקופת "המדינה שבדרך". התקשורת העניקה את מלוא תשומת הלב לזוכי הפרס היחידים שניתן היה להזכיר את תרומתם לביטחון ישראל: המעורבים בפרויקט חסר התקדים מבחינה טכנולוגית, שהצליחו להפוך מערכת הגנה אקטיבית כנגד טילים בזמן שיא של פחות מחודשיים וחצי.

ואולם, על הבמה עלו גם אנשי פיתוח מפרויקט נוסף של התעשייה האווירית, וכמה גאונים מחיל האוויר ואגף המודיעין שהיו מעורבים בעוד כמה פרוייקטים, שעליהם נאמר רק שהייתה להם תרומה עצומה לביטחון מדינת ישראל, ושהמעורבים בהם הפגינו תעוזה עצומה ומקוריות מחשבתית נדירה. ניתן לנחש רק שמדובר בפרויקטים שקשורים לסוגייה האיראנית.

והערה אחרונה לגבי פרויקט 'כיפת ברזל': הכוכב הגדול של ערב הענקת פרסי ביטחון ישראל. בצדק הזכיר יו"ר ועדת הפרס, אלוף מיל' דני יתום, את תרומתו של עמיר פרץ, שבכהונתו כשר ביטחון התעקש להניע את הפרויקט. בדיעבד, העובדה שהפרויקט יצא לדרך רק בשנת 2008, לא יכולה להיחשב פחות מטמטום.

תזכורת - כבר בשנת 2000 החלו ליפול הרקטות בנגב המערב. ב - 2004 הייתה כותרת ראשית במעריב מאת כותב שורות אלה על פרויקט סודי לפיתוח מערכת נגד טילים (הפרויקט היה כל כך סודי עד שהוא הוכחש על ידי גורמים במשרד הביטחון שכלל לא היו מודעים אליו). בפועל, למרות שההיתכנות הטכנולוגית ניתנה כבר ב2004, הפרויקט יצא לדרך רק בתקופת פרץ, וללא תמיכה אקטיבית של חיל האוויר שהעדיף להשקיע את הכסף באמצעים התקפיים יותר.

מוגש כחומר למחשבה לכל מי שמתנגד באופן גורף לכל פרויקט מתוך ראיה קצרת טווח של התקציב (הרי גם את פרויקט הקמת גדר הגבול בגבול עם מצרים ניתן היה להתחיל כבר לפני שנים אילו היו מתקצבים אותו בזמן, במקום לבצע אותו במהירות שיא וייקור רב בימים אלה).

אולי יעניין אותך גם