מדינת ישראל -הציונות ובין המלחמות

120 שנה לציונות המדינית, ותא"ל (מיל') שמעון חפץ, שכיהן כמזכיר הצבאי של כמה מנשיאי המדינה, מאמין שעל המנהיגים כיום ללמוד כיצד להשתחרר מסיסמאות ולהבין את הזרמים ההיסטריים והנכונים לימים אלה. דעה

מדינת ישראל -הציונות ובין המלחמות

צילום: AP

בימים אלה מציינים 120 שנה לציונות המדינית בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים ב-1897. אם כי הציונות המעשית ראשיתה עוד קודם בהקמת פתח תקווה וראשון לציון.

20 שנה עברו עד הצהרת בלפור, בה הבטיחה בריטניה לסייע בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ב-100 השנים שחלפו אחרי הצהרת בלפור רשמה לזכותה ההתיישבות היהודית בארץ הישגים עצומים.

בתוך תנופת העשייה והבנייה, שכללה בניית כוח מגן צבא הגנה לישראל, כוח טכנולוגי בה זכתה לתואר מדינת סטארט –אפ, תוך מתן תרומה לאנושות עם חדשנות ויזמות ללא הפסקה, המנהיגות היהודית חיפשה תמיד הדרכים להידבר עם הערבים שישבו כאן בארץ.

ישנם היסטוריונים שמאמינים שישנם כמה זרמים גדולים בהיסטוריה, וזו רק שאלה של זמן עד שהם מתרחשים. אבל דרושה מנהיגות – מנהיג אחד או יותר – שירכבו על הגלים ההיסטוריים האלה כדי לממשם. אחרת, הרגע הזה של המימוש עובר לתקופה מאוחרת יותר .ואם נכון לראות את ההיסטוריה כנהר שזורם הוא ימשיך לזרום.

ההזדמנות ההיסטורית להקמת מדינה יהודית עצמאית נוצרה אחרי מלחמת העולם השנייה, בעקבות השואה. ב-29 נובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל –יהודית וערבית. חשוב להדגיש שאנו קיבלנו ההחלטה הזאת, ועם ישראל יצא לחגוג אותה בריקודים.

הערבים, בסירובם לקבל ההחלטה כבר יצאו למחרת בהתקפה נגד היהודים. הצבא שבדרך, "ההגנה", ומחתרת האצ"ל יצאו למגננה ולמתקפת נגד, ולמעשה החלה מלחמת העצמאות  כאשר הבריטים עדיין שולטים בארץ.

להשקפתי, עידן מלחמת העצמאות נמשך עד לעצם ימים אלה. היו בשנים אלה מאז מלחמת העצמאות כמה מערכות משמעותיות ביותר, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, וביניהן התנגשויות רבות מהן בקנה מידה גדול, כמו "מבצע קדש" ומלחמת ההתשה, ומלחמות לבנון הראשונה והשנייה ומבצעי צה"ל ברצועת עזה.

עם תום מלחמת יום הכיפורים, ובעיקר לאחר חתימת ההסכם השני של הפרדת הכוחות עם המצרים ב-1975, החל עידן חדש המתמקד בניסיון להשיג שלום. האירוע המרגש והמרכזי ביותר בעידן זה היה הגעת הנשיא סאדאת לישראל בנובמבר 1977. עידן זה נמשך עד היום בהסכם השלום, ולאחרונה בפגישת הנשיא א-פתח א-סיסי עם ראש הממשלה נתניהו במסגרת עצרת הכללית של האו"ם בנו-יורק.

נכון שאנו נמצאים באי ביטחוני של איראן והגרעין, איראן בסוריה בשילוב חיזבאללה מצפון והחמאס מדרום. ארגון המדינה האסלמית והטרור העולמי המתפרץ בתוככי העולם הערבי ומציף אף את אירופה.

טוב תעשה המנהיגות הישראלית אם תעשה כל מאמץ שלא להידרדר למלחמה, מתוך מחשבה שזו תבסס את ביטחונה של מדינת ישראל, אלא על הידברות שתוליד הסכמים. בשנים 1977-78 מצאנו את עצמנו בתקופה של שלושה מנהיגים חזקים ומשמעותיים, שעמדו בראש הגורמים המשפיעים על זרימת ההיסטוריה באזורנו –מנחם בגין ואנואר סאדאת זיכרונם לברכה וג'ימי קרטר. לשלושתם היה רצון להגיע להסכם. כל אחד מסיבותיו הטובות לעמו ולארצו.

תחילתם של המפגשים בין ישראל הייתה מרטיטה ומפוארת ,אך כבר בביקור ההיסטורי בירושלים נשא סאדאת נאום שהיה קשה לנו הישראלים. בהמשך המפגשים במצרים התנהלו עם עליות וירידות, משברים ומשבי רוח של אכזבה. ואז הנשיא קרטר עשה מעשה והזמין את הצדדים לקמפ–דיוויד, תוך בקשה מפורשת שאיש לא יעזוב את המקום עד אשר יושג ההסכם.

לדברי הנשיא עזר ויצמן ז"ל, שעמו שהיתי ימים ולילות, שיתף אותי בפרטים הקטנים ובכלל כמי שלקח חלק בשיחות ובהכנת ההסכמים. הסכם קמפ-דיוויד היה הסכם מסגרת  לשלום בין ישראל לבין מצרים, סוריה, ירדן, לבנון והפלסטינים. ההסכם בעיקרו קובע חזרה לגבולות הבינלאומיים, החזרת המישבים לישראל. לא דובר על הורדת הישובים.

בהסכם הקבע היו סימני דרך לאוטונומיה, שהכול הבינו שאמורה להיות מצב ביניים של 3-5 שנים, לפני שיוחלט על הסטטוס הסופי, כולל הגבולות. ענין ירושלים היה אחד הנושאים הבולטים, בו ראש הממשלה בגין הצהיר במכתבו כי היא עיר אחת, שאינה ניתנת לחלוקה.

סאדאת אומנם הסכים שפעילויות חיוניות בעיר צריכות להיות בלתי מחולקות, ומועצה עירונית משותפת המורכבת ממספר שווה של חברים ערביים וישראלים יכולה לפקח על ביצוען של פעילויות אלה. כלומר במישור המוניציפלי העיר אכן לא תחולק, אך "ירושלים הערבית צריכה להיות בריבונות ערבית, והתושבים הפלס' של ירושלים זכאים להשתמש בזכויותיהם הלאומיות הלגיטימיות".

לא פעם במפגשי ויצמן, מובארק נהג לומר לו "מה אתם מודאגים. הרי יש לכם בירושלים רוב יהודי ,ותמיד ראש העיר יהיה יהודי".

בנושא אחר שעלה בחילופי מכתבים היה פינוי המתיישבים הישראלים מסיני. ראש הממשלה בגין הודיע במכתבו שפינוי המתיישבים יהיה מותנה בכך שיוסכם על כל הנושאים התלויים ועומדים. הוא הוסיף כי הנושא יובא להכרעה בהצבעת הכנסת, וכי יינתן חופש הצבעה לחברי הקואליציה.

בלב שבור, אבל במצפון שקט, המליץ לפנות את היישובים כי זו הדרך המובילה לשלום. לאחריו החל שוב תהליך קשה של דיונים במלון מדיסון בוושינגטון מול הצוות המצרי. מגעים מייגעים על סעיפים מסעיפים שונים שבסופו גם הזדקקו להגעתו של הנשיא קרטר ששוב דילג בין ירושלים לקהיר. בסופו של דבר, ב-26 מרץ 1979, התקיים טקס חתימת הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית על מדשאת הבית הלבן.

מכאן צא ולמד. גדולתם של מנהיגים נמדדת ביכולות להשתחרר מסיסמאות ולהבין את הזרמים ההיסטריים והנכונים לימים אלה. זו הייתה גדולתם של המנהיגים סאדאת, בגין וג'ימי קרטר שבאה לידי ביטוי בקמפ-דיוויד.

אולי יעניין אותך גם