המשימה של נתניהו בינואר הקרוב: להציל את ערוץ ההכנסה ההודי. דעה

הודו רוצה לבטל את רכש הגומלין מיצרנים ישראלים, דרישה שמעמידה קשיים בפני תעשיות ביטחוניות בארץ. נתניהו טס בינואר הקרוב להודו במטרה לנסות ולהגיע לפשרה עם ממשלת מודי

המשימה של נתניהו בינואר הקרוב: להציל את ערוץ ההכנסה ההודי. דעה

צילום: עדי ברוך - netanyahu.org.il

נתניהו טס בחודש הבא להודו עם מטרה אחת עיקרית - להציל את ערוץ ההכנסה של התעשיות הביטחוניות. אחרי שהודו עצרה את עסקת הספייק, עכשיו רוצים בהודו ייצור מלא במדינה של כל חומרה שנרכשת מישראל. בלי רכש גומלין בישראל. מדובר במשוואה שיכולה לפגוע בצורה ניכרת בשכבת העסקים הקטנים והבינוניים בתעשייה הביטחונית הישראלית.

בין היתר, התעשייה הישראלית חוטפת ריקושטים בגלל מאבק פנימי בין התעשיות ומשרד הביטחון ההודי מול הצבא. המאבק הזה נובע מאינטרסים שונים. החלק של הייצור והפיתוח בהודו נכשל שוב ושוב במהלך השנים האחרונות להעמיד אמל"ח מתקדם, ולכן רוצה שהכסף והטכנולוגיה המערבית תגיע אליו. כך הוא יוכל להציג הצלחות מהירות. הצבא , משתמש הקצה, רוצה נשק שעובד. בסוף הוא צריך להגן על גבולות המדינה, והוא רוצה אמל"ח מתקדם ומוכח.

חלק מהמאבק הזה מקבל ביטוי בהחלטה האחרונה של הודו להמשיך עם שני פרויקטים שהצבא לא רוצה - מטוס הטג'ה וטנק הארג'ון. הצבא לא רוצה כי הוא טוען שהם לא מספיק טובים מול חומרה זרה. משרד הביטחון והתעשיות רוצות את הכסף כדי להציג הצלחות. אל הסיפור הזה נכנס גם מסע הצלב שערכו משרד הביטחון והDRDO באמצעות שליחים בתקשורת ההודית נגד מודי בטענה שהוא סגר עסקה לא טובה על מטוסי הרפאל עם הצרפתים.  

האמריקאים באים

בנוסף לפוליטיקה הפנימית בהודו, תעשיית הביטחון הישראלית נתקלת בשנתיים האחרונות, ותתקל גם בעתיד, בשיווק אגרסיבי של התעשיות האמריקאיות. אחת הדוגמאות היא הניסיון האמריקאי לסכל את עסקת הספייק עם הצעה נגדית של טילי ג'אבלין להודו. החומרה הישראלית היא המתמודדת העיקרית עם חומרה אמריקאית ברמת האיכות, וזה בא לידי ביטוי בטילי נ"ט, מל"טים ותחומים נוספים.

האמריקאים לא עושים לישראלים הנחות. וזה בלשון המעטה. לאמריקאים יש גם את טריק הFMS שמאפשר להודו לקנות מוצרים אמריקאים במחיר שבו קונה אותם ממשלת ארה"ב. הבית הלבן גם מוכן לתת להודים טכנולוגיה שבעבר הוא לא היה מוכן. לצד האמריקאים, גם התעשיות האירופאיות - ביניהן צרפת, שוודיה ואחרות - רוצות נתח מהעוגה ההודית. מטוסי קרב הם רק חלק מהסיפור.  

ראוי לזכור כי ההשקעה של הודו בתחום הביטחון נובעת משני זרזים - סין ופקיסטן. וככל ששתי מדינות אלו משקיעות יותר בפיתוחים צבאיים, כך מירוץ החימוש מאיץ, ואיתו תקציב הביטחון של הודו. לצד רכש הטכנולוגיה ההודי, בדלהי רוצים גם להפוך את המדינה ליצואנית נשק. העברת טכנולוגיה זרה והקמת מפעלים בהודו משרתים את המטרה. לפי huffingtonpost, הודו רוצה להגיע לשני מיליארדי דולרים ייצוא ביטחוני עד 2019.

רכש גומלין? הודו לא ממש שמה על ישראל

לפי themarker, " הודו הגדילה באחרונה את דרישות רכש הגומלין שלה מכ–30% ל–50%, ובחלק מהמקרים ל–60%. חלק מהדרישות ההודיות כרוכות במעבר לייצור מקומי בהודו". עד כמה רכש גומלין חשוב למשק הישראלי? ובכן, לפי פרסום של משרד הכלכלה לשנת 2016: "במהלך שנת 2016 נהנו מכספי רכש הגומלין 665 חברות ישראליות, גידול של 41 חברות בהשוואה לאשתקד. מתוכן, 205 חברות ישראליות שנהנו לראשונה משיתופי פעולה עם חברות מחויבות– גידול של פי שניים. 85 מפעלים הממוקמים בפריפריה נהנו מרכש גומלין בשנת 2016 – גידול של 12 אחוזים . 204 חברות קטנות ובינוניות נהנו מרכש גומלין– גידול של 17 אחוזים".

הצורך ברכש הגומלין ההודי גובר על רקע הקיטון הצפוי בהמרת דולר סיוע אמריקאי לשקלים. כחלק מהסכם סיוע החוץ האמריקאי שנתחם בתקופת אובמה, היכולת של ישראל להמיר דולרים לשקלים תקטן. ואם יכנס  פחות כסף מהודו וארה"ב, הייצור הביטחוני בישראל צפוי לקטון. והרבה. לא סתם עוסקות חברות ביטחוניות שמבינות זאת בהתייעלות ובהקמת תשתיות ייצור בארה"ב, אירופה ואמל"ט. חלק אפילו מקימות מפעלים באפריקה. זאת, כדי לבזר את הייצור למדינות שמזרימות כסף לתעשייה ביטחונית מקומית.

גם נתניהו מבין זאת. ולכן, יש החלטת ממשלה מיוני 2017 שמקצה 600,000 ש"ח כל שנה , בין השנים 2017-2018, לבחינה, בתיאום עם משרד הביטחון, את אופן מימוש המחויבות של החברות הישראליות, הנמנות על התעשייה הביטחונית, בדרישות רכש גומלין בהודו. עוד 200,000 ש"ח בשנה הוקצו בין השנים  2019-2020 לאותו נושא. בנוסף, הוקמה גם ועדה מיוחדת במשרד הביטחון לבחון כיצד מתמודדים עם קיטון בשקלים מומרים מדולר סיוע אמריקאי. עדיין לא ברור מה עושים במסגרת ועדה זו. הפעילות שלה לא משוקפת לציבור.

גוף נוסף שעוסק בגביית רכש גומלין הוא הרשות לשיתוף פעולה תעשייתי וקידום השקעות זרות. שם יפה לגוף גבייה של ממשלת ישראל. הרשות אמורה לדאוג שכספי רכש גומלין יגיעו לישראל לפי ההסכמים עם מדינות זרות מהן ישראל רכשה מוצרים ביטחוניים. היקף של 50 אחוזים ,אם מדובר בעסקאות ביטחוניות, היקף של 20 אחוזים ,אם מדובר בעסקאות אזרחיות. במקרה של הודו וארה"ב, הרשות לא ממש יכולה לעזור. הודו רוצה שכל רכש הגומלין יהיה בהודו. כלומר, מיצרנים הודים (כל דולר שהודו קונה ממך, אתה צריך לקנות בו מתעשייה הודית). ארה"ב כבר החתימה את ישראל על הסכם שמפסיק את המרת הדולרים ומעביר את כל הרכש הישראלי ליצרנים אמריקאים בלבד.  

בדו"ח של הרשות מאוגוסט האחרון נכתב: "לאחרונה מתרבים הסימנים המעידים כי מדינות שונות נסוגות ממגמת הגלובליזציה ומגדילות את מידת ההגנה על התוצרת המקומית שלהן בטענה שסחר בין-לאומי אכן הרחיב את הצמיחה אולם תרם גם להגדלת הפערים. ממשלת הודו למשל מקדמת זה זמן את היוזמה "India in Make" שמטרתה חיזוק התעשייה המקומית והיא פועלת למימוש מדיניות רכש גומלין המעמידה רף גבוה במיוחד לחברות הביטחוניות המשתתפות במכרזים מקומיים.

"כך למשל, במסגרת מדיניות רכש הגומלין נדרשות חברות זרות להקצות את פעולת הייצור ליצרנים מקומיים ולהנחיל בהם ידע לעובדים. בעקבות מדיניות זו, חברות ישראליות שזכו במכרזים מקומיים בהודו נאלצות להסיט הזמנות של ספקי משנה ישראלים למפעלים בהודו. כדי להתמודד עם מגמה זאת פועלת הרשפ"ת בשיתוף פעולה עם ראשי התעשייה הביטחונית בישראל למען מציאת פתרונות לספקי המשנה הישראליים, דרך חיבור ביניהם לבין חברות רב-לאומיות המחויבות ברכש גומלין בישראל. בדרך זאת, אפשר לפצות את הספקים האלה, גם אם חלקית, על הירידה בהיקפי ההזמנות בשוק המקומי."

מלחמה אבודה?

מאמר באתר indiandefencereview מנתח את השינויים בשיטת רכש הגומלין ההודית לאורך השנים. אחת המסקנות היא שהמעבר של הודו לשיטת 'קנה ועשה' ולא רק 'קנה' מגיעה כדי לכסות את חוסר היכולת של הDRDO והתעשיות המקומיות להשיג תוצאות שלא בעזרת טכנולוגיה זרה. הוא נותן כדוגמא את טנק הארג'ון, מטוס הטג'ה ומנוע ה-Kaveri.

"השחקנים הגדולים במגזר הפרטי בקושי מוציאים כסף על מחקר. יכולת העיצוב של PSUs Navratna כמו גם זו של HAL ו BEL דקיקה. לחיל הים יש יכולת עיצוב מסוימת, אך לא בתחומים מתקדמים כמו טכנולוגיית צוללת גרעינית", כותבים בניתוח.

אין ספק כי הודו משתמשת נכון בקלף הרכש הביטחוני בכדי לקדם את התעשיות המקומיות. כאשר התעשייה הסינית נושפת בעורפן עם מוצרים מתקדמים ונגיסה בשוק הייצוא הביטחוני, הודו לא יכולה להישאר תלויה במדינות זרות.

עבור ישראל מדובר באתגר לא פשוט. חלק ניכר מהכנסות התעשיות הביטחוניות מבוסס על כסף הודי. ככל הנראה, במציאות כזו שווה להיצמד להודו גם במחיר איבוד רכש הגומלין. אם יש לחברה הישראלית שמוכרת להודו שיתוף פעולה עם חברה מקומית בהודו שממנה נעשה רכש הגומלין, הכסף חוזר לתעשייה הישראלית. הבעיה עם המשוואה הזו היא שלא צריך כמעט ידיים עובדות בישראל.

האם הודו תסכים לרכוש בישראל מוצרים אחרים שאינם מתחום הביטחון? כמו סייבר, חקלאות, טיפול במים או מוצרי רפואה? גם אם כן, המשמעות היא שהעסקים הביטחוניים הקטנים והבינוניים בישראל שהתבססו על רכש גומלין בישראל יצטרכו להמציא את עצמם מחדש. ותעשה המדינה טוב, אם תקצה לכך משאבים מבעוד מועד - כספיים וניהוליים.

אולי יעניין אותך גם