בריטניה הגדולה מגרשת ניצולי שואה יהודים לקפריסין

בפברואר 1949 הסתיים פינוי המחנות של המעפילים, ניצולי השואה, שגורשו על ידי הבריטים לקפריסין, כדי למנוע עליית יהודים לארץ ישראל בעקבות לחץ ערבי. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד, אשר בני משפחתו היו במחנות אלה

 

בריטניה הגדולה מגרשת ניצולי שואה יהודים לקפריסין

מעפילי האוניה "כנסת ישראל" שגורשו למחנות המעצר בקפריסין, 1947 (צילום: משפחת מיניאלי באדיבות אתר הפלי"ם וההעפלה)

הבריטים, ששלטו בארץ בתוקף המנדט הבינלאומי, הגבילו את מספר העולים, כמו גם אסרו על הרחבת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כתוצאה מלחץ הערבים. הנהגת הישוב היהודי לא יכלה להתייחס באדישות למציאות של מאות אלפי יהודים ששהו במחנות העקורים באירופה. כך ארגנו ההגנה, ובחלקו גם אצ"ל, את ההעפלה לארץ בספינות שאולתרו למשימה.

ממשלת בריטניה הייתה נחושה למנוע עלייה לארץ ישראל וחיפשה דרכים להכביד על ההעפלה. באוקטובר 1945 הציע מפקד כוחות בריטניה במזרח התיכון לעצור אניות מעפילים גדולות בדרכן לארץ ישראל ולהוביל אותן לקפריסין. לעומתו, הציע הדיפלומט הבריטי ג'ורג' ויליאם רנדל להחזיר את המעפילים חזרה לאירופה כצעד שירתיע מעפילים נוספים. הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם, ופקידיו חששו מתגובת היישוב היהודי לגירוש המעפילים ובמיוחד במקרה של אסון כמו שאירע לאניות סטרומה ופאטריה. בפברואר 1946 הציעו ראשי הפיקוד הצבאי הבריטי במזרח התיכון לגרש את המעפילים חזרה לארצות מהם באו ולצורך כך לכלוא אותם באופן זמני בקפריסין. משרד המושבות התנגד למהלך, אך הציע לכלוא את המעפילים בארץ ישראל ולשחררם כנגד סרטיפיקטים שיופחתו מהמכסה החודשית.

בקיץ 1946 הגיעה ההעפלה לממדים שכבר לא היה ניתן לקזז ממכסת הסרטיפיקטים. בהיעדר מקום במחנה המעצר בעתלית החלו הבריטים לשחרר מעפילים על חשבון סרטיפיקטים עתידיים, בידיעה שהכליאה לא הייתה אפקטיבית. בנוסף, בעקבות "השבת השחורה" ביוני 1946, הורעו היחסים עם היישוב היהודי והוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי גירושם מארץ ישראל לאי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי וקרוב לארץ ישראל. המעפילים שהועברו אליו החל מאוגוסט 1946 היו ברובם יוצאי פולין, רומניה וליטא וגם קבוצות קטנות של יוצאי בולגריה וארצות צפון אפריקה.

הצבא הבריטי בנה בקפריסין 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו ודֵחֶליה, בהם הוקמו אוהלים (שכונו "מחנות קיץ"), וצריפי פח ("מחנות חורף"). לעצורים סופקו מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים במידה לא מספקת. הכלואים היו על סף רעב רוב התקופה. הארגון היהודי העולמי לרווחה, ג'וינט, שלח לקפריסין סיוע ליושבי המחנות. רבים מאנשי הצבא הבריטי שניהלו את המחנות הרגישו אי נוחות מהחזקת אזרחים מסכנים במעצר והפעילו לחץ על הדרגים הגבוהים לשיפור תנאי העצורים ואף נתנו הקלות בניגוד להוראות.

אנשי ההגנה והפלמ"ח נשלחו להכשיר בחורים צעירים להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה ולשמירה על הביטחון הפנימי בעת השהייה במחנות. התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים". כמו כן נחפרו בחשאי שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים.

הסוכנות היהודית ארגנה שיגור שליחים מארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים, אשר ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הוועד למען גולי קפריסין אירגן בארץ ישראל בסוף שנת 1947 משלוחים של בגדי חורף ונעליים. ההיענות היתה גדולה מהציפיות. עם הגידול במספר השוהים במחנות הוחלט לדאוג גם לתחום התרבותי ולשם כך נשלח ב-1947 המחנך והמוזיקאי ד"ר ארנסט הורביץ מבית השיטה כאחראי על פעילות התרבות ואף הקים מקהלה ותזמורת. ביוזמה נוספת נפתחו סדנאות אמנות בניהולם של זאב בן-צבי ונפתלי בזם.

עם ההכרזה על הקמת המדינה במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים, שהיו משוכנעים כי תוך ימים ספורים יגיעו ספינות להעלאתם לארץ. הסוכנות היהודית עשתה הכנות לקליטת העולים באוניות ישראליות בעקבות סירוב הבריטים להביא את העצורים בכלי שיט בריטיים. כדי שלא לסייע לישראל במלחמת העצמאות, אסרו הבריטים על עליית הגברים בגילאי גיוס 18-45.

במחנות בקפריסין נותרו בסוף יולי 1948 כ-11,000 עולים שלא הורשו לעלות. המתווך פולקה ברנדוט הציע בתחילת אוגוסט 1948 שישראל תקלוט 100,000 פליטים פלסטיניים והוא ישפיע על בריטניה לשחרר בתמורה את העצורים היהודים בקפריסין. בסוף ינואר 1949, במקביל להכרה הבריטית במדינת ישראל, הורו הבריטים לשחרר את שארית עצורי קפריסין.

בשלוש שנות הפעילות של המחנות שהו בהם 52,000 מגורשים ועוד כ-2,200 ילדים נולדו במקום. במהלך התקופה יצאו מעפילים וותיקים מהמחנות ועלו לארץ ישראל על חשבון מכסות העלייה, כך שבו זמנית שהו במחנות כ-35,000 נפש.

***

תודה לארכיון הציוני המרכזי ולנחום בוגנר

אולי יעניין אותך גם