אם תעשייה אווירית רוצה לבנות את עמוס-8 , למה היא לא רוכשת את חלל תקשורת? דעה

תעשייה אווירית מובילה שיח ציבורי בחודשים האחרונים סביב הרצון שלה לבנות את לווין העמוס-8. אם חלל תקשורת על המדף, למה היא לא עושה מהלך להחזיק עסקית בכל שרשרת ערך המוצר? 

אם תעשייה אווירית רוצה לבנות את עמוס-8 , למה היא לא רוכשת את חלל תקשורת? דעה

תמונה: תעשייה אווירית

הסאגה של העמוס 8 מתחילה בפיצוץ הלווין עמוס 6 על כן השיגור בספטמבר 2016. מאז, חלל תקשורת מחפשת חלופה. כפתרון זמני שכרה חלל תקשורת את הלווין עמוס 7 מאסיה סאט לתקופה של ארבע שנים עם אופציה להארכה בעוד שנה. בתום תקופה זו, הלווין חוזר לנקודת שמיים של אסיה סאט. כלומר, עמוס-8   צריך לעלות לנקודת שמיים 4W עד שנת 2021. שלוש שנים מהיום.

על שום מה ההפרש במחיר?

עכשיו שציר הזמן ברור, נתחיל בפירוט הסיבות לשיח סביב הלווין. הסיבה העיקרית היא כסף. חלל תקשורת סגרה חוזה לרכוש מלוראל האמריקאית את העמוס-8 בסכום של 112 מליוני דולרים. תעשייה אווירית, שגם אליה נשלח המפרט, נתנה מחיר של כ192 מליוני דולרים על אותו לווין. את הפער ביקשה ממדינת ישראל לממן בטענה שבלי זה לא תהיה יותר תעשיית לוויני תקשורת בישראל. יותר מאוחר אמרו בתעשייה אווירית שלא יהיו פיטורים אם לא יבנו יותר לוויני תקשורת בארץ. כלומר, גם בלי לוויני תקשורת, מפעל חלל ימשיך לעבוד.

השאלה היא למה יש הפרש של 80 מליוני דולרים בין ההצעה של תעשייה אווירית ללוראל. ובכן, התשובה מתחלקת לשני חלקים. אחד, יעילות. תעשייה אווירית מרכיבה לווין אחד כל ארבע שנים. לוראל מרכיבה כשמונה לוויינים בשנה. נקודה נוספת קשורה למונח 'תעשייה'. בישראל אין למעשה תעשיית לוויינים אלא הרכבה ספורדית של לוויני תקשורת לפי דרישה, כאשר הלקוח העיקרי הוא חלל תקשורת כמפעילה. את מרבית המכלולים מייבאים מחו"ל (כ-90-95 אחוז מהלוויין מיובא). ישנם מספר מצומצם של יצרנים בעולם לכל סוג מכלול ללוויין ואף אחד מהם לא בישראל.

בשל הצורך לייבא את המכלולים מחו"ל ובגלל שעלות העבודה בארץ לא שונה מהותית מאירופה או ארה"ב, הלוויינים בישראל לעולם יהיו יקרים יותר. כאן נכנס החצי השני של התשובה להפרש במחיר הלווין. הטענה בשיח הציבורי היא שמדינת ישראל , כדי לשכור רוחב פס מלוויין תקשורת, צריכה שיהיה מותקן עליו ציוד מתאים. הבעיה עם טענה זו היא שהיא לא נכונה. בחינה של הסכם בין חלל תקשורת למדינת ישראל בקשר לעמוס-7, שלא נבנה בישראל ואין בו את אותו ציוד, מראה כי אין בעיה עם הנושא. קרי, מדינת ישראל יודעת לעבוד גם עם לוויינים שאין בהם רק ציוד ישראלי.

רוצים לבנות לוויינים? תשקיעו

לאור המציאות בה ישראל מסתדרת גם עם לוויינים שנבננו בחו"ל, כמו העמוס-5 בעבר , והעמוס-17 והעמוס-8 שיבנו בארה"ב, והעובדה שמרבית המכלולים של הלוויינים שנבנים בארץ מיובאים מחו"ל, כולל מחשב הלווין, תעשייה אווירית הגיעה לשוקת. מחד , היא רוצה להמשיך לבנות לוויני תקשורת. מאידך, המחיר שלה לא אטרקטיבי ומשרדי הממשלה לא מוכנים לשים את ההפרש מכספי המיסים.

בתעשייה אווירית הבינו זאת, והציעו לממשלה לבנות בעצמם לווין תקשורת ולהפעיל אותו בעצמם. במילים אחרות, להקים חברת חלל תקשורת מספר 2. בממשלה כנראה לא יתנו יד לפתרון הזה. בישראל אין מקום לשני מפעילי לווין ששניהם נסמכים על הממשלה למימון הלוויינים באמצעות חכירת רוחב פס.

אבל לתעשייה אווירית יש עוד חלופה. והיא פשוטה והגיונית. אם תעשייה אווירית רוצה לבנות לוויני תקשורת, והיא יודעת שהמחיר שלה לא תחרותי, היא צריכה להחזיק בכל שרשרת הערך. כלומר, להיות גם המפעיל. ההצעה שנתנה החברה לממשלה מראה שהתובנה קיימת. ואם בישראל כבר יש מפעיל לוויינים, והוא עומד למכירה, למה תעשייה אווירית לא מגישה הצעה לרכוש אותו? ההיגיון הזה נכון מאז שהעמוס-6 התפוצץ.

על השאלה מדוע אין הצעת רכש של תעשייה אווירית על חלל תקשורת אין תשובה. חלק מהטענות גורסות כי אין הסכמה בדירקטוריון. טענות אחרות גורסות שהמחיר של חלל תקשורת לא אטרקטיבי (וההשקעה בהקמת מפעיל חדש כן?).

אין ספק כי השיח הציבורי שמובילה תעשייה אווירית סביב "לוויני תקשורת כחול-לבן" אינה מתיישר בקו אחד עם ההססנות העסקית שלה להשתלט על שרשרת הערך של המוצר באמצעות רכישת מפעיל. מהלך שיכול להבטיח לה גם את עמוס-9 ועמוס-10 שעתידים להחליף בשנים הקרובות את עמוס-3 ועמוס-4.