ההעפלה – ים של תקוות מול אטימות הלב של הבריטים

בשלהי ביקורו של הנסיך הבריטי בארץ מותר להזכיר את החרפה של מדינתו כלפי העם היהודי לאחר השואה במניעת עלייתם של ניצולי השואה לארץ. תזכורת על מפעל ההעפלה בטור השבועי של אפרים לפיד

 

ההעפלה – ים של תקוות מול אטימות הלב של הבריטים

מעפילים פצועים מורדים מהאונייה אקסודוס בנמל חיפה  (צילום: באדיבות אתר הפלי"ם וההעפלה)

ההעפלה, או עלייה ב', היא אחת התופעות המסעירות ומעוררות הרגש במפעל הציוני. עלייה ב' מקפלת בתוכה סיפורי הצלחה על הצלת יהודים פליטי השואה בצד דרמות של טרגדיה ואימה. היא בוצעה בשנים 1948-1933, מלפני פרוץ המלחמה ועד הקמת המדינה ממש. בשנים שלפני המלחמה הייתה הפעילות מצומצמת ועיקר התנופה היה לאחר המלחמה.

מפעל העלייה הוקם כאשר הבריטים החלו לצמצם את מספר העולים המורשים להגיע לארץ-ישראל (פלשתינה של אז). המכסה המוגבלת שקבעו הבריטים ("סרטיפיקטים") הייתה לפי מה שחשבו אז לגבי כושר הקליטה של הישוב היהודי. בשנת 1933 המתינו רבבות יהודים באירופה לעלות לארץ , כאשר שערי ארצות העולם היו נעולים בפניהם. רק מספר זעום היה בר מזל לקבל רישיונות מהבריטים, ששלטו כאן בתוקף מנדט חבר הלאומים. המסקנה של הנהגת הישוב בארץ הייתה להקים ארגון שיביא בדרכים לא-חוקיות ("עלייה בלתי-לגלית") את המוני היהודים.

ולוס הייתה ספינת המעפילים הראשונה בשנת 1934, אשר אורגנה ומומנה ע"י אנשי ההגנה, חברי הקיבוץ המאוחד ותנועת החלוץ בפולין. ההפלגה בוצעה ללא הסכמת ראשי המוסדות הלאומיים, ששללו כל ניסיון לעקוף את חוקי ההגירה של ממשלת המנדט ואת משטר הסרטיפיקטים.

בתקופה הראשונה 1934-1939 – פעלו 34 אוניות -  28 של הרביזיוניסטים ועוד 6 של ההגנה בהן הגיעו לארץ ישראל 24000 עולים, קבוצות אידיאולוגיות מהתנועות הציוניות ובהמשך נוספו אלפים שנסו על נפשם מפני הנאצים. בסוף 1938 הוקם על ידי ארגון "ההגנה" המוסד לעלייה ב'. מרכזו היה בפריז ובראשו שאול מאירוב, נאמנו של בן-גוריון.

בתקופה השנייה בין 1939-1945  פעלו 13 אוניות שהעלו 16000 איש. בעת הזאת היה מסובך להבריח אנשים דרך הגבולות וקשה לרכוש אוניות. אז גם נחלקו הדעות בקרב הנהגת הישוב בין הגישה המוסרית של הצלת חיי אדם לבין הגישה הפוליטית, אותה הוביל חיים וייצמן, לשתף פעולה עם הבריטים במגמה להקים צבא יהודי שיילחם בהיטלר לצד בריטניה, בלי להתכתש אתה.    בן-גוריון ניסה ליישב את הסתירה באומרו כי "עלינו לעזור לצבא (הבריטי, על ידי עידוד התנדבות) כאילו לא היה 'ספר לבן' ולהילחם ב'ספר הלבן' כאילו לא הייתה מלחמה".

השיא של מפעל ההעפלה היה בשלוש השנים האחרונות 1948-1945 בהן עלו למעלה מ-74 אלף מעפילים ב-66 ספינות, כולן של ההגנה פרט לאחת של בית"ר – בן הכט .  נדרשה יכולת לרכוש כלי שיט, לציידן, לצוות ספנים יהודים, להתקין מערכות קשר חשאי ( הופעלו על ידי "הגדעונים", שהיו לימים ממקימי חיל הקשר בצה"ל) וכן מערכות מודיעין שידעו לטפל בקשיים מדיניים ועקיפת הבריטים. בתקופה זו פעלה גם תנועת "הבריחה" אשר אספה, בין היתר , מאות יתומים יהודים שהוחבאו במשפחות נוצריות ובמנזרים.

מאוגוסט 1946 החלו הבריטים לגרש מעפילים שהיו בדרכם לארץ למחנות מעצר בקפריסין. האוניה "אקסודוס" ("יציאת אירופה" תש"ז)  עם 4515 ניצולי שואה היתה השיא של הרשעות הבריטית. האוניה הגיעה לחופי הארץ ביולי 1947 וגורשה חזרה אל מחנות העקורים בגרמניה. לאחריה חדלו הבריטים להחזיר אוניות לאירופה.

המוסד לעלייה ב' הצליח גם לארגן באוגוסט 1947 מבצע אווירי להעפלת 150 יהודים מעיראק ("מבצע כנף"), וכן מבצעים יבשתיים מסוריה ולבנון במסגרתם הגיעו עוד כ-8000 יהודים.כ-4000 יהודים נוספים הגיעו בדרכים שונות בדרכונים מזויפים.

מפעל ההעפלה, עם כ-140 אוניות שהביאו כ-120 אלף עולים, היה גילוי מובהק של מרי עממי, שהבריטים התקשו להתמודד עמו. הוא היה גם אחד הגורמים שהביאו את הבריטים למאוס בהמשך שליטתם בארץ ישראל.

***

תודה לספרית מוזאון ההעפלה וחיל הים בניהולו של תא"ל (מיל') ניר מאור ולתא"ל (מיל') ישראל לשם

 

אולי יעניין אותך גם