הדילמה של ישראל בעזה

שנים שישראל פועלת תחת ההנחה כי עדיף שחמאס ימשיך לשלוט ברצועת עזה ולא פלג קיצוני יותר. עם זאת, ליאור אקרמן, לשעבר בכיר בשב"כ, מאמין כי סבבי הלחימה האחרונים הוכיחו כי אין לנו יתרון במצב הקיים וכי יש לנקוט בצעדים לשינוי אמיתי. הכתבה המלאה תתפרסם בגיליון הקרוב של ישראל דיפנס

הדילמה של ישראל בעזה

איש חמאס ברצועת עזה (צילום: AP)

פעם בכמה חודשים או שנים, ועל רקע התחממות הגזרה ברצועת עזה והעלייה בהיקפי הטרור מכיוונה אלינו, חוזר ומתפתח הדיון הפילוסופי בתוך מדינת ישראל, אודות מידת נחיצות המשך שימור שלטון החמאס ברצועת עזה אל מול החלופות האחרות. 

סבב הלחימה המוגבל האחרון פתח אף הוא מחדש את הדיון בסוגיה מעניינת זו ומעת לעת נשמעים קולות הטוענים כי מטובתה של מדינת ישראל לשמר את שלטון החמאס ברצועה על מנת למנוע לכאורה את עלייתם של כוחות גרועים בהרבה לעמדת כוח בעזה. מצדדי הטענה הזו מדגישים כי שימור שלטון החמאס ברצועה, מקשה על הרשות הפלסטינית לייצר חזית אחידה מול מדינת ישראל ובכך עוזר לייצוג עמדת מדינת ישראל בדבר הקושי לאפשר הקמתה של ישות מדינית פלסטינית כוללת ברצועת עזה וביהודה ושומרון.

האם החמאס טוב? ומהן החלופות?

ראשית, חשוב להבין מה מניע את החמאס, מהו מקור כוחו ולאן מועדות פניו. שנית, ראוי להדגיש את הסיבות שבגינן יוזם החמאס אחת לכמה שנים פרץ אלימות וטרור נגד ישראל.

אמנת הארגון אשר מציגה את האידיאולוגיה והחזון שעל בסיסו נוסדה ופועלת התנועה, פורסמה לראשונה בשנת 1988 על ידי אחמד יאסין, מקים החמאס. כדאי להכיר את מה שכתוב באמנה זו כדי להבין לאן פניה של חמאס. האמנה כוללת 36 סעיפים. היא מדגישה את הגדרתם של אנשי החמאס כ"יראים את אללה ונושאים את דגל הג'יהאד מול פני העריצים, למען הצלת הארץ". המטרה המרכזית של חמאס, נמצאת בסעיף השמיני של האמנה: "אללה הוא מטרתה, הנביא מופתה, הקוראן חוקתה, הג'יהאד נתיבה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". מכאן כבר ברור מהי הדרך היחידה אותה רואה התנועה כנכונה להשגת מטרותיה.

האמנה מבהירה כי תנועת חמאס היא אחת מהזרועות של תנועת האחים המוסלמים. ויחסה אל מדינת ישראל הוא חד משמעי. לארץ ישראל, הנקראת באמנה זו "פלסטין", יש כמה קדושות: "פלסטין היא טבור כדור הארץ וצומת היבשות ומשחר ההיסטוריה היא מטרה לחמדנים". שטח פלסטין מוצג כשטח דאר אל אסלאם, כלומר הקדש דתי, אשר הוקדש בידי הח'ליף המוסלמי עומר אבן אלחטאב לידי המוסלמים עד יום תחיית המתים, שלאף גורם אין את הסמכות להפקיר או לוותר על חלק ממנו. על כן כל אדם מוסלמי, ואף נשים ועבדים  מחויבים לצאת למלחמת קודש ג'יהאד, כדי להחזיר את הארץ ל"בעליה". קרי - האסלאם. 

התיישבות היהודים בכל שטחי ארץ ישראל מוגדרת כמה וכמה פעמים כפלישה לא לגיטימית, כך למשל נכתב כי "הפלישה הציונית היא פלישה זדונית. אין היא נרתעת מלהשתמש בכל השיטות, ולהשתמש בכל האמצעים השפלים והבזויים להשגת מטרתה ועצם קיומה של מדינת ישראל קורא תיגר על המוסלמים" - כלומר שישראל, בעצם יהדותה  קוראת תיגר על האסלאם ועל המוסלמים. 

האמנה מבטאת לכל אורכה תפיסת עולם אנטישמית קיצונית, ומציגה את היהודים כאחראים  לכל אירוע היסטורי שלילי ולכל מלחמה או מזימה שאירעה בעבר – מן המהפכה הצרפתית ומלחמות העולם ועד הקמת חבר הלאומים והאומות המאוחדות. 

לחמאס מלכתחילה אין כל עניין במדינה הפלסטינית כשלעצמה ואין הוא עוסק בסוגיות פוליטיות או בגבולות מדיניים. חמאס בראייתה רואה יעד אחד בלבד והוא: הקמת ח'ליפות אסלאמית כוללת ואחודה על פני המזרח התיכון כולו ואשר תפעל אך ורק על פי עקרונות דת האסלאם. מכאן שכל ניסיון לקשור לאנשי החמאס, חשיבה פרגמטית ועניינית או תקווה שניתן יהיה להגיע להסדרים עימם, הינן פנטזיות בלתי מבוססות לחלוטין. 

כל הסלמה המתרחשת בשטח, בין אם מדובר בלחימה כוללת, מבצע מוגבל או הפגנות גדר ושליחת עפיפוני תבערה, מבוצעת ביוזמה של ראשי החמאס ופעיליה ונובעת מהמציאות הפוליטית הפנים פלסטינית ומכוונותיה ארוכות הטווח של החמאס, מאידך.

בשנים האחרונות נמצאת התנועה במבוי סתום. הן ברצועת עזה ובוודאי שביהודה ושומרון מול הרשות הפלסטינית. בעיה כלכלית קשה הנובעת מהיעדר מקורות מימון מספיקים, מצור ימי, היעדר שיתוף פעולה וסיוע מהרשות הפלסטינית ותסיסה הולכת וגוברת מבית. מצב אליו הגיעו הן תנועת החמאס ברצועה והן הרשות הפלשתינית בשטחי יהודה ושומרון. 

בתקופות כאלו עוסקים מנהיגי הארגון בעיקר בתמרונים פוליטיים שונים, דוגמת חילופי הנהגה או ניסיון לקדם סוג של אחדות בין שלטון החמאס בעזה לשלטון אבו מאזן ברמאללה. בסופו של דבר שום מהלך שכזה אינו מצליח להבשיל לכדי תוצאה חיובית. האינטרסים שונים, החזון נפרד, הרצון לשמר את הכוח עולה על הצורך בפתרון והחשש מפני העתיד חוסם כל נכונות לבצע מהלכים בהווה. רוב מדינות העולם והמזרח התיכון, מלבד טורקיה ואיראן, מפנות את גבן לחמאס והיוזמה האמריקאית החדשה האמורה להגיע בקרוב מבית מדרשו של הנשיא טראמפ מאיימת מאוד בעיקר על חמאס ועל שלטונו ברצועה. 

לחמאס ברור כי בכל מצב של הסדר מדיני הם יידרשו לוויתורים רבים שירחיקו אותם ממימוש חזונם הקיצוני. החשש הזה מביא אותם בעקביות להימצא בעמדת סירוב לכל תהליך של פתרון מדיני ומכאן גם היוזמות ליצירת מצב הפוך, קרי, הקצנה, חימום הגזרה ושימור העימות מול ישראל, גם כאשר הם יודעים שעימות מוגבל ומבוקר לכאורה עשוי במהרה לצאת משליטה ולהביא למלחמה שבסופו של דבר תהרוס שוב את רצועת עזה. 

יוזמה ופעולה

לישראל אין כל יתרון מעצם שלטון החמאס ברצועת עזה. השקט אינו נשמר, פוטנציאל הלחימה הולך וגובר בכל כמה שנים, החזון של חמאס אינו משתנה ולא ישתנה והאיום נשאר בעינו. ישראל גם אינה מצליחה להרוויח נקודות זכות בזירה המדינית במאבקה מול חמאס בעזה.

במציאות הזו על מדינת ישראל להתחיל ליזום ולעשות. הן בהובלה של רעיונות ותהליכים מדיניים, הן בהצעה של הסדרים חלקיים זמניים והן בכיוונים של הגברת ההרתעה והכבדת הפגיעה בחמאס ובשאר ארגוני הטרור. פחות תגובתיות, יותר יוזמה. פחות הכלה של העימות ויותר תגובות קשות ובלתי פרופורציונליות. פחות ניסיונות לשמירה על שקט ויותר צעדים ליצירת שקט ארוך טווח. 

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון 42 של המגזין ישראל דיפנס, היוצא לאור בימים הקרובים

***

הכותב הינו פרשן ומומחה לענייני מודיעין, אסלאם וטרור. כיהן בעברו כסגן ראש אגף לשעבר בשב"כ

אולי יעניין אותך גם